מחזה קצר – רגעים ספורים


מחזה קצר בשלוש מערכות

הנפשות:

גבריאל                הבן, עלם צעיר

אלה                     האמא, אישה מבוגרת שנגלה עליה שהייתה יפה בעברה

מיכאל                האבא, משורר

אהרון                  חברו הטוב של מיכאל, דתי

סופי                     עלמה יפיפייה

רוסי זקן

מיקום                 נחלאות, ירושלים.

מערכה I

תמונה א:

 [אמא ובן על יושבים בגן קטן, שעת שקיעה]

אלה                     יכולתי לשמוע אותו, אני נשבעת, כשישבתי בים, על החול, יכולתי לשמוע, ואני אומרת, [בכעס] הוא היה צריך ככה לסבול, כמו חול, בין הים לאדמה, נרטב ומתייבש, נעלם וחוזר.

גבריאל                אמא, תשחררי, זה נגמר, זה היה, זה נעלם.

אלה                     מה אני שאשחרר, מי אני שאדע שנגמר, מי אני שאדע שהיה, ומי אני שלא אראה.

גבריאל                אמא, את אמא, וזה הכל, כמו החול, את הרי יודעת, שלכל דבר יש זמן

אלה                     אני יודעת, אבל למה הכל קצר, מעט, כמעט וכלום

גבריאל                אמא, אני לא יודע, אבל על זה נאמר

אלה                     נאמר מה?

גבריאל                משהו שהוא אמר

אלה                     [בזלזול] 'הוא'

גבריאל                כן

[האמא שופכת על עצמה חול]

גבריאל                לא יעזור לך, בעיקר יציק לך

אלה                     אתה יכול אולי להפסיק להציק לי?

גבריאל                [נאנח] כן אמא, כן

אלה                     הוא לא היה חייב

גבריאל                כנראה שכן

אלה                     הוא לא היה חייב! הוא לא, הוא לא כמו החול, הוא היה יכול, למה לסבול?

גבריאל                כמו הכול, אמא, גם הוא, הוא שט מכאן

אלה                     לאן? לאן יש לו לשוט

גבריאל                למקום שקט

אלה                     שיחזור

גבריאל                הוא לא יכול

אלה                     הוא יכול הכול, והוא טיפש גדול

גבריאל                מתישהו הוא אמר לי, הוא הסביר לי, שהיינו אני והוא בים, הוא אמר: הים שוחק את כל הסלעים, כולם, אין סלע שאדיש לים. וכל סלע, הוא אמר, כל סלע שהיה מספיק זמן בים, הופך עגול או מחודד. והלכתי לידו, על הסלעים הקשים, ונחתכתי ברגל, וירד לי דם, והמים נצבעו סביב הרגליים שלי. והוא צחק, אמר, מברוק, אתה בנאדם.

אלה                     טיפש עיקש

גבריאל                [מתעצבן] הוא לא טיפש!

אלה                     מה אתה מגונן עליו? מה הוא עשה בשבילך? מה?

גבריאל                הוא הסביר לי

אלה                     מה הוא הסביר לך?

גבריאל                הוא הסביר לי למה

אלה                     כן, ולמה?

גבריאל                הוא אמר, 'בן, החיים הם לא שירה'.

אלה                     וזה הכל?

גבריאל                זה הכל, זה – הכל.

אלה                     ממזר אגואיסט, אני לא מאמינה, ולי, לי הוא לא הסביר כלום

גבריאל                כי גם עליך הוא הבין

אלה                     הבין מה?

גבריאל                שאת לא שירה

אלה                     הוא הבין את זה מאוחר, שתדע.

גבריאל                זאת הייתה הבעיה שלו, הוא אמר, 'הבנתי מאוחר', 'ואתה, אתה, אני רואה עליך, אתה גם כן עיוור, גם כן עיקש, אתה, אתה תבין לפני, ואני אעזור לך לזכור, תזכור'

אלה                     כול החיים שלו היו שירה

גבריאל                וזאת הסיבה

אלה                     ואתה, אתה, אתה לא רחוק ממנו, הוא השחית אותך מספיק זמן, ובסוף אפילו לא התנצל, רק אמר, כל מה שראית, אל תראה.

גבריאל                איך אני יכול לשכוח את מה שראיתי?

אלה                     אתה לא יכול, אבל תזכור, מה שהוא העניק לך, הידיעה איפה הוא גמר ולמה, ותתרחק, תתרחק רחוק.

גבריאל                [כועס] אבל אני לא אשם, אני לא אשם

אלה                     [בעצב] אתה הכי לא אשם, יותר מכולם, הייתי אומרת חף מפשע, קורבן של עיוורון, נולדת לתוך הריקנות של אבא שלך, מילאת הבטחת שקר, לך לישון, מספיק, מחר יום חדש, ומחר לא תכתוב שיר, ולא תקרא סיפור, מחר תלך לעבודה ותחזור.

גבריאל                הייתי הכל וכלום בשבילו

אלה                     היית הכל והוא היה כלום

גבריאל                אני רעב

אלה                     בוא

תמונה ב:

[בתוך דירת האבן, מרוהטת עץ, רואים את הבן אוכל על שולחן והאמא שוטפת כלים ומנקה, תחילה האור על הבן והאמא מוארת חלושות]

גבריאל                סבא שלי היה נפח, ומה אבא שלי אמר על זה? 'בן, אבי היה נפח, בזמני הארץ' מה זה זמני הארץ הייתי שואל 'זמני הארץ בני' היה עונה בקול גאה 'זמני הארץ זה הזמנים שבני האדם ידעו מה זה ארץ, ידעו מה זה יד, ידעו את צליל רחש הנהר, את הצרצר בחשכה, ידעו מה היא חשכה לוחשת, ידעו מה זה אור מנר, ידעו מה זה לפגוש עלמה בבאר, ידעו מה זה אישה זקנה ומיכל חלב, זמנים שבהם האדם ידע מה זה ארץ', והיום, מה אנחנו? הייתי שואל 'היום, היום זה זמני שיחכה, אבל אני, לא אשכח, ובזכותי, גם אתה', הוא היה פתאום משפיל את המבט שלו, נראה כבד יותר, כשאמר לי 'בזכותי' היה עוצר וחושב, כמו משהו נכנס לתוכו, מבלבל אותו, מערער את הקישקה שלו. 'אבי, אבי היה נפח. בזמנו בהיותי ילד, הייתי מחכה לשקיעה, השעה האחרונה שהוא היה עובד, השעה שבה הכבשן היה אדום, וכל חבטת פטיש הייתה כמו אבקת כוכבים נוצצת במרחב הסדנה, הוא היה כמו קוסם, פלדה אדומה משתנה אל מול העיניים שלך, לא משנה מה, פרסאות, פמוטים, ידיות, הכל: אדום קסום, ואני הייתי מהופנט, הייתי מביט על הפטיש, הייתי רואה בשקיקה, היד החזקה שלו, המזיעה, המנופחת, אוחזת בפטיש ברזל מוצק, תחילה מניף באוויר, גבוהה מעל ראשו, ומנחית בעוצמה על הברזל שינצנץ, הפטיש היה מנשק לחום, ללהט, ושוב אבי היא מרחיק את הפטיש מהאש, והפטיש היה מבולבל ומצטנן באוויר הקר ושוב פעם, וכך חוזר חלילה, בום של אש ותנופה של שקט קריר', [פאוזה קצרה] כשאבי דיבר על הפטיש, ותיאר אותו, כל הגוף שלו זז, הפנטומימה של הפטיש הייתה מוגזמת לחלוטין, אימי הייתה מתעצבנת, 'מיכאל, בחייך, תעזוב אותו, תראה אותך, אתה מתרגש יותר ממנו', אבי היה רוטן, מתנער והולך החוצה, לא נפרד ממני, כאילו לא יצא מהסיפור, כאילו הסיפור סופר אלי אבל אני לא הייתי בנמצא, הוא פשוט שקע לתוך הזיכרון, ואני הייתי נשאר, מביט בו בעיניים פעורות, מדמיין, אבל הוא, הוא היה במקום אחר.  אבל מספיק מאבא שלי, מספיק.

[האור עובר לאמא שוטפת כלים ומנקה את המטבח]

אלה                     'אישה', איך הוא אוהב, אוהב את המילה הזו, 'אישה' הוא אומר. כשהוא מדבר על אישה, הוא נאנח, נבלע בתוך עצמו, והוא יכול ככה להיות כשאני יושבת לידו, מביטה בו, לבושה וערומה. הייתי יפה, אני עדיין יפה, הוא נבלע בתוך עצמו, כמו נגעל מעצמו, אומר 'אישה' בכזה יראת כבוד, 'את, את אלה, את מבינה כמה שאת', אני הייתי מתעצבנת מהמילים שלו 'לא, אני לא מבינה, כמה שאני מה?', הוא נאנח, מביט על החלון, מעשן סיגריה, מביט בחלון, ואני מביטה עליו, אומר, 'אלה, כמה אמת יש בך, כמה אמת יוצאת ממך' פעם הייתי מתרגשת מזה, הייתי מרגישה שהוא רואה מה שאני לא רואה בעצמי, 'הכוכבים אלה, הכוכבים מסתדרים לפי המבט שלך, כמו החיילים שלך, הירח, זורח לפקודתך, ואת, את נדיבה אליו ונותנת לו לזרוח כל לילה מחדש', [פאוזה קצרה] הוא היה חמוד מאוד, עם הזמן המילים האלה נהיו כבדות בלשון שלו, ונהיה לו קשה להרים אותה, מדבר לאט, לאט, 'אלה, כמה שאת', ונעצר, כאילו המילים שלו נאבדות בתוכו. ממלמל לעצמו 'כוונה, תקווה', טיפש.

[דפיקה בדלת, האמא והבן כמו מתעוררים מחלימה מהקיץ, האמא נגשת במהירות לדלת, מופיע אהרון מזיע מדבר בהתנשפות]

אהרון                  גברת אלה יקרה, איזה מזל שאת פה, פחדתי שפספסתי אותך, הכל בסדר? הכל בסדר?

אלה                     כן אהרון, הכל בסדר גמור, מה קרה? לאן אתה ממהר? בוא שב, שתה מים

אהרון                  איזה מים, איזה, את לא תאמיני מה מצאתי, סימניה בספר תורה שלי, בדיוק על פרשת השבוע הזה, מכתב, שיר! שיר ממיכאל, השיר מיועד לך ולגבריאל.

אלה                     [מתעצבנת] מה שיר?! חתיכת, חתיכת, [טורקת את הדלת לאהרון בפנים]

אהרון                  אלה! אלה! תפתחי! שיר אחרון!

אלה                     אין שיר אחרון!  תגיד לחבר שלך שאת השיר האחרון שלו הוא יכול לדחוף לתוך הוא יודע לאן!

אהרון                  אלה! נו, מספיק!

אלה                     תמסור לו בדיוק מה שאמרתי עכשיו

אהרון                  למסור? על מה את מדברת

אלה                     תמסור אמרתי!

גבריאל                אמא, די, מה אהרון אשם?

אלה                     מה אהרון אשם? אתה יודע מי הלהיט את אבא שלך לכל הטמטום הזה, היצור הזה היה החבר הכי טוב של אבא שלך, זאת אומרת, כל דבר שאי פעם יצא מהממזר הזה הגיע לאהרון, ואהרון, לאהרון לא היה אכפת, והוא נתן לו להמשיך

אהרון                  אלה! תפתחי, נו, זה לא אשמתי, מגיע לו את הזכות האחרונה שתקראי את השיר האחרון שלו

אלה                     זכות אהרון? איזה זכות יש למיכאל, תגיד לי, איזה זכות? הזכות היחידה שהייתה לו בחייו זה להביא את גבריאל, זהו, אין, כפות, הוא והזכויות שלו, עכשיו עוף מפה!

גבריאל                נו, אמא, די, תני לאהרון להכנס

אהרון                  טוב, אלה, אני משאיר כאן את השיר מתחת לדלת, ותעשי את מה שאת רוצה

אמא                    בי אהרון!

[פתק מושחל מתחת לרגליים של אלה דרך הדלת של הבית]

אהרון                  חסד אחרון אלה! חסד אחרון

[האמא מרימה את המכתב בגועל, קוראת את גב המעטפה]

אלה                     'לאלה וגבריאל הקטן', חתיכת חזיר

[גבריאל מסתכל עליה ומצפה]

גבריאל                נו אמא, תפתחי

אלה                     על גופתי המתה

[אלה מוציאה מצית ומעלה את המכתב באש]

גבריאל                [צועק] מה את עושה?

[גבריאל רץ אליה, אלה בורחת ממנו, הבן תופס אותה היא מצליחה להשתחרר ממנו, נועלת עצמה בשירותים עם המכתב, הם ממשיכים לנהל שיח דרך הדלת, האמא בשירותים והבן מחוץ]

גבריאל                אמא! אמא! אין לך זכות! אין לך!

אלה                     זכות? אין לי זכות? חתיכת כפוי טובה, הילד של אבא שלך, זה מה שאתה! על גופתי המתה שהשיר האחרון שלו יקרא למישהו!

גבריאל                אמא! המכתב הזה לשנינו לא רק לך! הוא רצה לומר משהו

אלה                     הוא אמר מספיק

[הבן במכה חזקה שובר את הדלת ונכנס, האמא נחבטת מהדלת ועפה אחורה, הדף כמעט נשרף כמעט כולו, הבן לא שם לב לאימו, מכבה את מכתב, האמא בוכה]

גבריאל                אמא, אני מצטער, באמת, [כמעט בוכה] אני צריך לדעת, כדי שאני לא אהיה כמוהו, אני צריך לדעת, כל מה שהיה לו לומר, אמא, באמת, את לא חושבת

אלה                     [הפסיקה לבכות] צא מפה, צא מפה, צא לי מהבית! [צועקת] צא לי מהבית!

גבריאל                אמא, אני מצטער, אני לא יכול ככה, תביני אותי

אלה                     צא מפה, לך, אני לא יכולה עליך, רק הוא יכול עליך, ורק הוא תמיד, תמיד רק הוא, צא מפה! צא מפה! עוף מפה! [האמא קמה בקושי ומתחילה להכות עם מגבת בצורה מוגשמת על הבן] צא מפה!

גבריאל                אמא, אמא, מספיק, מספיק [הולך ויוצא מהבית, סוגר את הדלת אחריו]

[פאוזה, חושך, הבן מדליק את האור בחדר המדרגות, מסתכל על המכתב השרוף כמעט כולו, ולמעלה הוא רואה את מה שנשאר, ומקריא]

גבריאל                'ירושלים, קיץ. רגעים ספורים', זה הכותרת? מה זה? חלק מהשיר? 'רגעים ספורים', של מה? איפה אהרון, לעזאזל, אהרון! אהרון!

[הבן רץ מהבניין]

[חושך]   

מערכה II

תמונה א:

[גבריאל בדרכו, מחפש את ביתו של אהרון בין הבתים בסמטה הצרה עשויה אבנים, אנשים מקומיים ברקע]

גבריאל                אהרון! אהרון! אהרון!

[זקן רוסי יושב בחוץ]

זקן                       מה את צועק ילד?

גבריאל                אני מחפש את אהרון, אתה יודע איפה הוא גר?

זקן                       אהרון? איזה אהרון?

גבריאל                לא זוכר את השם משפחה שלו, איש מבוגר, דתי, עם זקן בלונדיני, עיניים כחולות, מקריח, כובע קסקט

זקן                       זה חצי מהשכונה ילד

גבריאל                טוב, תודה, להתראות

זקן                       רגע, רגע, ילד, לאן אתה בורח, בוא תסביר לי מה אתה רוצה

גבריאל                מה אני רוצה? למצוא את אהרון

זקן                       ילד, מה אהרון עכשיו, חכה רגע, אתה נראה כמו ילד מבית טוב, יש לך עיניים טובות (וגם הבגדים שלך נראים לא רע בכלל, והשעון שלך, מה זה, זהב?) בוא, אני אכיר לך את הבת שלי.

גבריאל                אדוני, תודה, זה מחמיא, אבל אני ממהר, יום טוב

זקן                       סופה! אידי סודה!

[סופי צועקת מהבית בסמטה]

סופי                     שטו שס?!

זקן                       אידי סודה כבר!

[סופה מגיעה, לבושה טוניקה דקה, עיניים בהירות]

סופי                     שלום, נעים מאוד

[הבן מבחין שיפה הנערה ועוצר מלכת]

בן                         שלום, [מובך] אבא שלך במקרה…

סופי                     כן, כן, נראת ילד עשיר, ואבא שלי רצה להכיר לי אותך, כי אני ילדה מסכנה, נכון פאפא?

זקן                       סופי, זקניס ותכירי את הגבר

סופי                     [לגבריאל] מה אתה מחפש?

גבריאל                אני, אני מחפש בכלל את אהרון

סופי                     אהרון? זה מה שאתה אומר לי?

גבריאל                [בקול מבולבל] כאילו, יש עוד דברים שאני מחפש חוץ מאהרון

סופי                     אוקי, מה אתה עוד מחפש חוץ מאהרון?

גבריאל                אממ, אני מחפש, גם, אתה יודעת, אממ, אני…

סופי                     טוב, ילד, שתיסגר על עצמך תחזור, או יותר טוב, תמשיך ללכת

[הולכת לתוך הבית]

זקן                       [לגבריאל] אי, אי, סופה, ילדה קשה, ילדה קשה, טוב, בכל מקרה, הבית של אהרון נמצא שם ברבי אריה 13.

גבריאל                ידעת כל הזמן?

זקן                       סופי, בואי, תלווי את הגבר לבית של אהרון לפחות

סופי                     נו פאפא, מה אתה משגע אותי, [יוצאת חזרה לחצר, פונה לגבריאל] בוא, בוא

תמונה ב:

[הבן וסופי הולכים בסמטה]

גבריאל               אז את מכירה את אהרון? מאיפה?

סופי                     מה אתה רוצה?

גבריאל                למה את שואלת את זה כל הזמן?

סופי                     כי אתה צריך לדעת מה אתה רוצה אם אתה מדבר איתי

גבריאל                אוקי, אני רוצה למצוא את אהרון

סופי                     טוב, משעמם

גבריאל                אני רוצה לדעת מה השיר האחרון שאבא שלי כתב

סופי                     יותר מעניין, מי אבא שלך? ולמה אחרון?

גבריאל                [מתעלם מהשאלה הראשונה] כי הוא מת

סופי                     מת, למה?

גבריאל                מה את רוצה?

סופי                     מה אני רוצה?

גבריאל                כן, מה את רוצה?

סופי                     אני? אני רוצה להתנשק איתך

גבריאל                מה?

סופי                     אתה לא רוצה?

גבריאל                אני, אני, מניח ש…

סופי                     מניח?

גבריאל                כלומר, את יפה

סופי                     או, תודה שאתה אומר משהו

גבריאל                אני לא מבין אותך

סופי                     ברור שאתה לא מבין, אתה לא יודע מה אתה רוצה, ואני יודעת מה אני רוצה, איך נבין אחד את השנייה, למזלי, אני יפה ולמזלך, גם אתה, ולמזל שנינו אנחנו ביחד ברגע זה

גבריאל                [מתערער] רגע זה?

סופי                     כן, ברגעים האלה ממש, אני מכירה מקום נחמד, אחרי זה אקח אותך לאהרון

גבריאל                רגעים האלה, 'רגעים ספורים'?

סופי                     לא יודעת אם ספורים, אני יודעת שהם עכשיו, בוא

תמונה ג:

[מגיעים לסמטה יפה, אור אחר-צהריים, חומות אבן ועצים ירוקים מתנופפים מהרוח]

סופי                     טוב, אז אבא שלך משורר אתה אומר?

גבריאל                כן, היה, מה את רוצה?

סופי                     ילד, כבר אמרתי לך מה אני רוצה, אבל, אני רוצה עוד משהו

גבריאל                מה?

סופי                     תתאר אותי

גבריאל                מה?

סופי                     אתה בן של משורר לא?

גבריאל                כן, הבן שלו, אני לא משורר

סופי                     אתה כן

גבריאל                מה את רוצה?

[סופי פושטת את הטוניקה, גופה ערום אל מולו, גבריאל המום]

סופי                     קדימה, תתאר אותי משורר

גבריאל                [בהלם] אני לא משורר!

סופי                     אני מכוערת בעינייך?

גבריאל                לא, את לא

סופי                     אז קדימה [סופי מותחת את גופה, שדיה נמתחים קימוריה נבלטים]

גבריאל                אני לא יכול, את לא מבינה שזה אסון

[סופי נעלבת מסובבת סביב עצמה את הטוניקה]

סופי                     אסון? הגוף שלי אסון? חתיכת דראק

גבריאל                לא! לא את! שירה, שירה זה אסון

סופי                     אסון? על מה אתה מדבר?

גבריאל                את יודעת מה אני רוצה? אני לא רוצה להיות משורר, אני לא רוצה להיות עיוור כמו אבא שלי

סופי                     אז אתה רודף אחרי השיר האחרון שלו?

גבריאל                מה את רוצה ממני?

סופי                     שתסתכל עלי ותגיד מה אתה רואה

גבריאל                את לא מבינה שכל מילה שאני אגיד לך זה שקר?

סופי                     אז תגיד לי אמת!

גבריאל                זה לא עובד ככה, שירה היא כולה שקר

סופי                     מי אמר לך את השטויות האלה?

גבריאל                אבא שלי

סופי                     אבא שלך לא משורר?

גבריאל                זה בדיוק העניין

סופי                     אתה יודע שאבא שלך לא מחליט על כל השירה בעולם נכון?

גבריאל                תעזבי אותי

סופי                     לא! [מתפשטת שוב] תסתכל עלי ותתאר

גבריאל                את רוצה שקרים? תקבלי

[גבריאל מתבונן בסופי בעיניים צלולות]

גבריאל                שמעתי סיפור, על קיסר סיני שאיבד את גלימת המשי שלו, היא התעופפה ברוח, כמו ציפור, ובשמיים פגשה פרצופו של מלאך שקט, והמגע היה כל-כך עדין, הלחיים של המלאך וגלימת המשי של הקיסר, למלאך היה כל-כך נעים שהוא ירד לארץ כי לא יכל להישאר בשמיים, לבד, לא יכל המלאך לשכוח, אז הוא מצא אותך, ואת מגע גופך עיטר באותו מפגש של גלימת המשי והלחי שלו, וכל גופך: רק מהמבט ירד מהשמיים.

סופי                     [מודהמת] תמשיך

גבריאל                תעזבי אותי! את לא מבינה שזה כלום? לא ראיתי מלאך בחיי, ולא הייתי בסין בחיי ואני אפילו לא בטוח שאני יודע מה זה משי, ומה ההבדל בין שמיים וארץ אני גם לא בטוח, את לא מבינה שהכול שקרים? וזה שימח אותך נכון? נעים היה שהגוף שלך מתואר ככה, אבל הוא לא ככה, ואני לא נגעתי בו בחיי, ואני שיקרתי לך בפנים וההתרגשות שלך ממני שקרית גם כן, את לא מבינה שכל מה שהשירה עושה זה שקרים ממני ואליך וחזרה?! עכשיו תעזבי אותי! אני הולך. ולא צריך את הליווי שלך.

סופי                     חכה, אבל גם אם הם שקרים, הם נעימים, הסתכלת עלי, וחיפשת

גבריאל                את מה חיפשתי? דמיינתי! מהראש שלי, לא מהגוף שלך!

סופי                     אז תרגיש את הגוף שלי ותדע יותר

גבריאל                אני לא יודע כלום ולא אדע כלום, די!

[גבריאל עוזב את סופי ערומה בסמטה]

סופי                     רגע! חכה לי!

מערכה III

תמונה א:

[גבריאל מהלך במהירות אימפולסיבית בסמטה בחיפוש אחר אהרון]

גבריאל                גועש, גועש, גועש- די כבר, די! כמה אפשר ככה, כמה אפשר.

[אהרון נגלה במרפסת מעליו בסמטה הצרה]

אהרון                  הופה, גבריאל, מה נשמע ילד? נו, מה חשבת על השיר האחרון

גבריאל                אהרון! סוף-סוף אני מוצא אותך. לא, לא קראתי אותו, אמא שלי שרפה אותו, נשאר רק הכותרת, 'רגעים ספורים', קיוויתי שאתה אולי תוכל להגיד לי מה היה שם

אהרון                  אוי, אלה הזאת, אלוהים ישמור, משוגעת כמוה אין, אי, מיכאל, אי

בן                         טוב, די, אהרון, בבקשה, רק תגיד לי מה היה כתוב, אני משתגע כאן

אהרון                  בסדר-בסדר, בוא, תעלה

תמונה ב:

[גבריאל עולה, נכנס לדירה, הדירה מבולגנת, מלאה ספרים בכל מקום, אפוף עשן חלון פתוח]

אהרון                  שב, שב בכורסא פה ממול, משהו לשתות?

גבריאל                לא תודה אהרון

[אהרון מרתיח לעצמו קפה שחור ומביא לגבריאל מים]

גבריאל                תודה

אהרון                  כן, גבריאל יקר, מה מטריף אותך?

גבריאל                מה יכול להטריף אותי? אני אומר לך שאמא שלי שרפה את השיר, אבא שלי ניסה לומר לי משהו, ולא הבנתי מה, אני צריך לדעת

אהרון                  אי, אי [מתאונן] אז תשאל אותו

גבריאל                די, אין לי זמן לשטויות האלה, אתה זוכר מה היה כתוב, אתה קראת בכלל את השיר? הוא הקריא לך אותו?

אהרון                  גבריאל, גם לי אין זמן וכוח לשטויות האלה, תשאל את אבא שלך, [מסתובב] מיכאל! יש לך ביקור

[מיכאל יורד מהקומה למעלה, כולו מבולבל, מחזיק שני ספרים ביד, סיגריה בפה, בלי חולצה ומכנסים מחויטות]

מיכאל                 מה, מה העניין ארי

[גבריאל נעמד מבוהל]

גבריאל                מה? מה לעזאזל?

מיכאל                 גבריאל, גבריאל! מה אתה עושה כאן?

גבריאל                אבא, מה אני עושה כאן? מה נראה לך? מה זה? אתה עומד מולי עכשיו? אתה נורמאלי? איך? מה?

מיכאל                 אוי, אהרון, מה זה, הזמנת אותו בלי לומר לי, אמרנו שנעשה את זה הדרגתי

אהרון                  שמע מיכאל, נראה לי הילד שלך סבל מספיק

גבריאל                מספיק? מספיק לא מתאר, ואמא? חשבת על משהו, אבא? איך אתה חיי? השוטרים אמרו שאתה מת, מצאו את הגופה שלך בים, ההלוויה, השבעה, הכל, כולם חושבים שאתה מת, ואתה, אתה

מיכאל                 גבריאלי, תנשום עמוק, הכל בסדר, אני חי, הכל היה למענך: לדעת, לראות

גבריאל                לדעת, לראות? אמא צדקה, אתה חתיכת ממזר לא שפוי, ואני הבן שלך, אלוהים ישמור, אלוהים ישמור

[הבן התחל להסתובב, לכיוון לצאת אך לא בטוח]

מיכאל                 רגע, תן לי להסביר, תן לי!

[הבן עוצר]

גבריאל                כן, אבא, אני נותן לך, קדימה, פעם אחרונה

מיכאל                 'רגעים ספורים' נכון? השאלה שלך, מה מגיע אחרי? מה זה אומר, מה אחרי זה בא? אחרי 'רגעים ספורים', אז בוא אני אגיד לך, 'רגעים ספורים' זה כל מה שצריך, 'רגעים ספורים' זה מספיק, מספיק כדי לקבל את הכול, את כל מה שיש, כל מה שצריך, רגעים ספורים של טרוף, פחד, בלבול, תשוקה, אבדון, הרגעים האלה, הם כל מה שאנחנו צריכים, לא צריך אף אחד אחר, רק אותם.

גבריאל                מי זה אנחנו? אנחנו שצריכים? אני לא בשום אנחנו איתך, 'רגעים ספורים' זה כל מה שאתה צריך, אבל מה איתי? אני לא צריך את החרא הזה, את השגיעון הזה, את האבדון הזה.

מיכאל                 אני דאגתי שתהיה עצמאי, שתדע לראות בעצמך, לפקוח עיניים, לראות, לראות! וככה אתה מודה לי? אתה עדיין לא מבין פשוט, אני דאגתי שתדע לראות 'רגעים ספורים', אתה לא מבין שזה הכול?

גבריאל                אבא, איזה מן דאגה זאת? לשגע את הבן שלך בטרוף שלך?

מיכאל                 לשחרר אותך גבריאל, לשחרר אותך!

גבריאל                אתה שיקרתה ואתה משקר כל הזמן, אמרתה לי, אמרת בעצמך, 'החיים הם לא שירה', אתה אמרתה

מיכאל                 ומי אני שאדע מה החיים ומה שירה?

גבריאל                אתה אבא שלי! למה אתה עושה לי את זה?

מיכאל                 ילד, אל…

גבריאל                אל תקרא לי ילד!

מיכאל                 אתה תודה לי, אדם משלנו צריך להכיר את הרגעים, הוא צריך להכיר

גבריאל                די כבר עם האחד משלנו, אני לא אחד משום דבר שלך, אבא, אני לא, די. [פאוזה קצרה] ואמא, אמא, היא יודעת?

מיכאל                 אמא שלך יודעת טוב מכולם את הרגעים

גבריאל                לא, לא! שאלתי אם היא יודעת שאתה חי?

מיכאל                 כמו שאמרתי, אמא שלך יודעת טוב מכולם, כל זה היה רעיון שלה, אמא שלך החליטה, 'הבן שלי יהיה אומן' ועל כך, עליו ללמוד, לסבול ולראות. לזהות 'רגעים ספורים'. אמא שלך יותר מכולנו יודעת

גבריאל                מה? למה להביא אותי אל תוך שקר? אני לא מבין, די, אתה משוגע, אני יודע, אני ואמא תמיד ידענו, אבל אמא? למה?

מיכאל                 למה אתה לא מקשיב לי? אתה ואמא שלך, תחשוב עמוק ילד, תבין, כולם מתפללים לשמיים, אומרים משם הישועה, אבל ילד, תגיד לי, מה מחזיק אותנו שלא ניפול עוד ועוד אם לא האדמה, הארץ. אז למה למעלה? למה?

גבריאל                די! די! אני לא מבין, לא יכול ככה יותר, זה טירוף, כל השקרים האלה, אני לא מאמין לך, אני הולך לאמא, אני עף מפה, די!

[הבן יוצא בריצה מהבמה, מיכאל נשאר לבדו]

מיכאל                 והשמיים ילד, לא יכולים לתפוס אותך, אתה נופל ונופל ונופל….

[חושך]

תמונה ג:

[אלה בביתה מקלפת תפוחי אדמה על שרפרף קטן לתוך דלי מפח אפור]

אלה                     הכל נזיל, כל-כך נזיל, אני נוסעת באוטו, האוטו מהיר, בכביש הבין-עירוני, יש כביש צר, בצד רמזור, ואני נוסעת כל יום שם, וכל כך קל לפנות ולשבור, מה עוצר? מה?, אני הולכת ברחוב, רואה אישה זקנה עם הליכון, כל-כך שבירה, שנייה ואני מעיפה אותה שתשבר כולה, ומה עוצר? אני נפגשת עם בחור, ואני נשואה, ואנחנו שותים קפה רגוע, והוא נשוי, יש לו ילדים, ואני נשואה, יש לי ילדים, וכמה הכל יכול לנזול, אני יושבת בבית קפה, מחזיקה כוס זכוכית, מסביבי אנשים בשלהם, ולמה אני לא מעיפה את הכוס על המלצרית? מה עוצר? הגוף עוצר? [פאוזה קצרה] והילד שלי? גם הוא נזיל, כל-כך רגיש, נזיל כולו, נפש מבולבלת וצעירה ויפה ומתוקה. אני יכולה להפיג את כל השקט שבעולם, אני חיה ומתאפקת.

[גבריאל יוצא בסערה מהסמטה, סופי מבחינה בו]

סופי                     גבריאל, גבריאל, רגע, לאן אתה?

גבריאל                די, די, לא עכשיו, די

סופי                     חכה, רגע, עצור!

[הולכת אחריו עד פתח הבית שלו]

סופי                     גבריאל, תסתכל עלי!

גבריאל                עזבי אותי, [מנסה לפתוח את הבית, הבית נעול] אמא! תפתחי!

[הבמה מחולקת לשניים, הרחוב והבית של האמא, בבית האמא בחוץ סופי והבן]

אלה                     הגיע הזמן, הרגע הגיעה, הרגעים הראשונים של הבן שלי, הוא לא יהיה כמו אבא שלו, ניסיתי משהו להוציא מאבא שלו, משהו אמיתי, משהו ששווה משהו, אבל לא הצלחתי, למה? מיכאל היה ילד טוב, למשפחה טובה, הכל היה טוב, להורים היה כסף, בית ספר טוב, נפש לא שבורה מדי, ומה יכול לצאת מדבר כזה? כלום. ואני, אני לא אוהבת כלום, אבל חשבתי אז שראיתי בו, היו לו דברים יפים. והיו כמה ייסורים, ייסורים של אנשים חכמים, אתם יודעים, אנשים ששאלו שאלות על אלוהים, על הנצח, על הקיום, על הכלום, אבל השאלות האלה לבדן לא מספיקות, נפש אולי סדוקה אבל לא שבורה, זה לא מספיק, הוא היה נשבר לכמה זמן, אחרי ששאל שאלות, אחרי שניסיתי לשבור אותו, אבל הוא יציב מדי, אהוב מדי, בריא מדי, ומי אני שאשבור? את כל מה שיפה? אני לא יודעת, אבל אני רוצה שמשהו יצא ממני, ואם לא ממיכאל שלי, אז מגבריאל שלי, חשבתי לעצמי: אולי, אבא כמו מיכאל, הוא ייתן לבן מה שצריך, אבא שלא רואה בעיניים, שעיוור מתוך השירה, אבא חולמני כזה, שנרדם בשמיים, אולי זה מספיק כדי שהבן יאבד, ואז אחרי שיאבד, יוכל למצוא את כל מה שנאבד וצריך להיראות, אז כך עשיתי, דאגתי שהאבא יישאר משורר והבן יראה, ואמרתי לאבא, תתן לבן שיעור אחרון.

[פלשבק של השיחה בין גבריאל ואלה, גבריאל נכנס לבמה]

מיכאל                 איזה שיעור? מה כבר אני הבנתי בחיים האלה

אלה                     מיכאל, אל תבלבל לי את המוח, מה הבנת? תחשוב טוב-טוב, ותגיד לי!

מיכאל                 מה הבנתי? החיים הם לא שירה, אני בן שישים ושתיים והחיים הם לא שירה, הם לא מתחברים לי, לא מתחברים

אלה                     אני יודעת, עכשיו תגיד את זה לבן שלך ותעלם

 מיכאל                [מבולבל] מה?

אלה                     מה- מה?, אתה לא מבין, אתה לא שווה כלום, ולא היית שווה כלום, ואתה יודע שהבן שלך הוא כמוך, גם כן נפש מחפשת, והוא גם הבן שלי, אז תן לו חסד אחרון ותעלם, תן לו להיות מה שאתה אף פעם לא יכולתה להיות

מיכאל                 תגידי לי, השתגעת על כל הראש?

אלה                     [בכעס] אני? תגיד לי, היית אבא בכל החיים שלך? מתי אי פעם הבאת כסף הביתה? עזרת לבן שלך בשיעורים? אספת אותו מאפשהו? לימדת אותו משהו מעבר לכלום שלך? מתי היית אבא תגיד לי?'  

מיכאל                 [פאוזה קצרה] אני מבין אותך, אני לא מטומטם, אני אולי כל מה שאמרת, אבל בכל השנים שלנו למדתי קצת להכיר אותך, ואם זה מה שאת רוצה, ילד שבור, תקבלי, קחי, מה שתרצי, מה שלא הצלחת לעשות ממני גם לא תצליחי לעשות ממנו, את לא אלוהים, ואין לך הזכות להחליט

אלה                     [שותקת, מביטה לתוך העיניים של מיכאל] לך אליו, תגאל אותו מעצמך ותעלם, תן לילד לגדול

[סוף פלשבק]

אלה                     הוא הפסיק להסתכל, פשוט הלך, ככה הוא תמיד היה, קצת דיבר, ניסה לדייק, נכשל והלך, וטוב שכך.

[אלה שומעת את גבריאל צועק מהרחוב]

אלה                     והנה, הגיעה, אתם מבינים, זה לא משנה אם הוא יגלה או לא, הנפש שלו במקום הנכון, אבא מת-חי, אמא מטורפת, חיים שהם שקר, לא משנה, המעשה נעשה, הנפש כדרכה, פעם אחת מספיקה.

[אלה יוצאת לרחוב, רואה את גבריאל וסופי בדלת]

גבריאל                אמא, תגידי לי עכשיו, עכשיו, ובלי לשקר, אני לא יכול עם כל השקרים האלה יותר, הכל נכון? הכל נכון?

אלה                     הכל שקר

[גבריאל שותק]

סופי                     מה זה? מה יש לך? ומה יש לך? מה שקר?

אלה                     [לסופי] לא את מתוקה

סופי                     מה את אומרת

אלה                     את ההשראה החדשה?

סופי                     סליחה?

אלה                     סולחת, את באמת יפה, רוסיה?

סופי                     נראה לי התבלבלת גברת

אלה                     זה בטוח, אבל לגבייך לא נראה לי

גבריאל                די! שקט רגע, רקע אחר. שתכן, שתכן, תפסיקו לדבר, איך קרה הדבר, ושתכן רוצות ממני אותו הדבר, סופי מתפשטת ואת אמא, את פושטת, ומה שתכן רוצות? שקרים, כן אמא, שקרים, כמו שאת יודעת, 'הרגעים הספורים' שלכם, לשגע אותי כי רק מהשיגעון, להביא עלי אסון כי רק מהאסון, ומה? ולמה? כל השאלות המחריבות האלה שאבא תמיד הזהיר, מזהיר מהן, ואתן שתכן, אתן לא שואלות אז לא אכפת לכן להחריב הכל, אתן רואות רק שמיים, אבל אתן לא רואות את הארץ, עכשיו אני מבין את אבא, עכשיו אני מבין. כן, אני יכול לתאר אותך סופי, וכן זה יכול לרגש אלפי אנשים אמא, אני יכול להתנשק איתך סופי, וכן זה יכול למלא אותי בשמיים אמא. אני יכול לברוח ממך סופי, וכן זה יכול לשחרר מהלב שלי מילים אמא, [מתחיל להתערער] אבל, אבל

אלה                     אין אבל בן, אין אבל, צדקת לגבי השמיים, ואני רוצה להפוך גם את האדמה שלך לשמיים, להשמיט את הארץ, שום דבר לא יתפוס אותך, אתה תהיה כמו מלאך, מרחף בלי סוף, וכולם צריכים מלאכים בעולם, ולא כולם יודעים להביא מלאכים לעולם, אני יודעת, ואתה יכול, ילד יפה שלי, אני רק בשבילך, הכל אני עושה למענך, למען כולם

גבריאל                [פאוזה] אבל רע לי, אמא, רע לי [פאוזה ארוכה, הסתכלות של הבן באמא]

סופי                     כי אתה לא בא אלי, רק בורח, תסתכל ותגע, גם למלאכים מגיע לנוח קצת על האדמה

גבריאל                גם את עכשיו? גם את? למה כולם?

[סופי קוראת לגבריאל לבוא, אלה מצביעה 'לך', גבריאל הולך שמוט אל סופי, הם מתחבקים עמוקות, אלה מסתכלת גאה ועייפה]

[חושך]

תמונה ד:

[מיכאל ואהרון יושבים מחוץ למרגלות הסמטה הצרה עשויה אבן, כחלק מכל הנוף של האנשים הפשוטים, מעשנים סיגריות]

מיכאל                 מסכן הילד, מה אני אעשה, אמא שלו כל כך בטוחה

אהרון                  למה אתה תמיד נותן לה?

מיכאל                 כי מי אני, אני דבר פשוט אני

אהרון                  מה?

מיכאל                 קיצר, שמע, בסופו של דבר, ילד כמו גבריאל, שואל שאלות, וזה בלתי נמנע, והילד גם יודע להשתמש במילים, הילד טוב, אבל חבל

אהרון                  חבל באמת, דווקא נחמד אצלנו, כאן, השכונה לא רעה

מיכאל                 מתחיל להראות לי כאילו יש שני סוגים של אנשים בעולם, סוג אחד, אוהב לשאול וסוג אחר, חייב לשאול, ונראה שהם לא מתחברים. תמיד האוהבים היו נראים לי סוטים, נהנים לדבר ברומו של עולם ולא יורדים, פשוט אוהבים, מתווכחים ומתענגים. והסוג השני, שחייבים, הם מסכנים, הם לא רוצים, הם לא נהנים, הם מרגישים שהם עוקרים את השתילים שהם שתלו לעצמם, אתה מבין, הם מנסים להפסיק, יש המנסים כמוך אהרון, ומבורך הדבר, להפסיק לעקור ולשתול שתיל נצחי, שתיל שממנו צומחים כל הדברים, הם מוותרים על השאלה הגדולה ואומרים 'ככה', ויפה הדבר. אבל לא כולם יכולים ולא כולם רוצים, אני ואתה אהרון, שנינו מהחייבים.

אהרון                  כן [מסדר את הכיפה על ראשו], אני את שלי מצאתי, אני לא מסתבך כבר, כשיש תשובה למה צריך לשאול? החיים מספיק מסובכים בעצמם כדי להתחיל לסובב הכול

מיכאל                 אתה צודק, אבל אני לא יכול, נפש פרוצה אני, אני לא נלחם על כלום חוץ מהיופי הקטן, וגם עליו אני יכול לוותר, יושב מול הים, מדבר, כותב, מנציח שקיעות, אבל אני עיוור, האמא המטורללת של גבריאל צודקת, אני לא רואה כאב, אני לא מרגיש זעקות, אני צייר טבע דומם של גלוית.

אהרון                  די מיכאל, אל תתן לה, ותכלס, מה רע? מה רע בזה?

מיכאל                 זאת הבעיה אהרון, אין שום דבר רע בזה, וגם לא יותר מדי טוב, זה פשוט ריק אהרון, זמני, לא נצחי

אהרון                  נצחי יש רק אחד מיכאל, אל תתבלבל

מיכאל                 יש מי שיחלוק עליך אהרון יקר, יש דברים שלא נשכחים מהארץ, ישנם דברים שממשיכים במעגל

אהרון                  כמו מה מיכאל?

מיכאל                 צורך, חוסר, כמיהה. אהרון, האדם לא לבדו

אהרון                  טוב, מיכאל, בסדר, אני לא פה להתווכח או להתפלסף, מה כל זה קשור לבן שלך?

מיכאל                 אמא שלו, אהרון, אמא שלו יודעת מה נצחי על הארץ, היא רוצה שהילד שלנו יהיה מאלה שיודעים להנציח, היא יודעת מה זה נפש שצריכה לבכות, מהי נפש שצריכה לצהול, מהי נפש שצריכה לשכוח. והיא יודעת שמישהו צריך לעזור, והמישהו הזה צריך לדעת לראות עד הסוף את ה'רגעים הספורים', וזה היעוד שלה, אתה מבין?

אהרון                  תמיד אמרתי לך שהיא יצור מוזר, יפיפייה, אבל מוזרה כשד

מיכאל                 אני יודע, אני יודע

אהרון                  שלא ישתגע יותר מדי הילד, אה?

מיכאל                 אמן

[התמונה לאט לאט מתרחקת, רואים אותם חוזרים לדבר על חול ולעשן סיגריות, הרקע הפשוט של הסמטה מתערבל על הבמה במשך דקה, ואז חושך]

[סוף]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s